תסמונת המתחזה שלי

מה לי ולזה

כשנכנסתי לצבא הגעתי כמעט בלי ניסיון למסלול שכולם בו כבר עשו הרבה מאוד דברים כבני נוער – חלקם עם תואר שעשו בתיכון, חלקם מתכניות סייבר יוקרתיות.
אחרי כשנתיים הציעו לי לנהל אנשים פי שניים ממני בגיל, ולעלות לדיונים עם בכירים – וגם שם אמרתי לעצמי: מה לי ולזה? איך אני יכול לנהל מישהו עם 15 שנות ניסיון?

אחרי זה, לקראת השחרור, התקבלתי להרצות בכנס Appium העולמי בהודו ודיברתי על מתי לא להשתמש בכלי שהכנס היה עליו – מול היוצרים של Selenium ו-Appium. הייתי בטוח שאני עושה פדיחות מטורפות.
אחר כך הגעתי לסטארטאפ ושאלתי את עצמי איך אני אצדיק את המשכורת שקיבלתי (שהייתה די מוגזמת לתקופה). משם למיקרוסופט - המגרש של הגדולים. בכל שיחה אמרתי לעצמי "וואו, הפערים ביני לבינם עצומים. איך אי פעם אגיע לרמה הזו?"

גם שם, עברו כמה חודשים, המשימות נעשו ברורות יותר, והיום אני אולי בעמדה טובה, אבל גם עכשיו כשאני עומד מול שינוי או משימה חדשה, תסמונת המתחזה תוקפת חזק.
הפחד הוא אותו פחד ישן: "מה אם יגלו?"
מה אם יגלו שאני לא מתכנת מספיק טוב, שאני לא מכיר לעומק את המוצר, שאני לא ברמה שכולם חושבים שאני נמצא בה.

גם כשאני מצליח – המוח מסביר שזה היה מזל

זה לא נגמר שם, כי גם כשאני כבר יודע שעשיתי דרך, המוח מיד מוצא תירוץ חדש.

מאיזושהי סיבה, למוח שלנו קל להגיד שהגענו לאן שהגענו במזל – שבמקרה נפלתי ליחידה שהייתי בה, שבמקרה הכרתי את המנהל שלי שמשך אותי איתו לסטארטאפ ושאם לא הייתה שנת 2021 (שנה חזקה מאוד לעובדים בהייטק) אז המגייסת של מיקרוסופט לא הייתה שולחת לי הודעה ולא הייתי מגיע לשם בחיים.

קל לשכוח כמה באמת עבדתי בשביל זה

אז, כשהמוח צועק "הכל פה מזל", קל לשכוח את הדרך.
קל לשכוח את הבקרים שקמתי בחמש כדי ללמוד טכנולוגיות חדשות לפני היציאה לבסיס, את הבלוגים שכתבתי, את המיטאפים שהלכתי אליהם, את ההרצאות בהן גמגמתי עד שצברתי ביטחון, את הפעמים שניסיתי, שנכשלתי וששיפרתי.

צריך לזכור שבסוף רוב האנשים נמצאים בתחושה הזו של "אני מתחזה", ומי שלא - אולי פשוט לא נמצא מחוץ לאזור הנוחות שלו מספיק.

אולי אי אפשר להיפטר מזה – אבל אפשר להתרגל

אולי אי אפשר להיפטר מהתחושה הזו לגמרי, אבל עם הזמן לומדים שהיא לא האויב.
היא פשוט סימן שאתה שוב מתקרב למשהו חדש ומאתגר.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי שאני הולך לתת טיפים להתמודדות עם התסמונת, ויש הרבה כאלה, והאינטרנט מלא בהם.

בסוף מה שעזר לי בסיפור הזה היה להרגיש את התחושה הלא נעימה הזו שוב ושוב - עד שהיא כבר לא הרגישה זרה, וכשהיא צצה שוב - לנסות להזכיר לעצמי שהייתי באותה תחושה גם בפעם הקודמת, והתחלתי, וניסיתי, והצלחתי (או שלא, וזה בסדר), והיא עברה.

אז לסיכום

אולי מהצד אני נראה בן אדם עם ביטחון - מרצה בכנסים, כותב בלוג, מדבר בביטחון -
אבל כמעט כל פוסט כאן נכתב עם יד רועדת לפני הלחיצה על "Publish".

המחשבה שמחזיקה אותי היא אחת: אם זה מרגיש לא נוח – כנראה שאני צומח.

אז אולי הפתרון הוא פשוט להניח שכולנו קצת מתחזים, ושמי שמרגיש מתחזה - כנראה פשוט נמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות.